תוצאות חיפוש: אבא יש רק אחד

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן שהמדדים התייצבו. עדיין הוא רחוק מלהיות במצב טוב, אבל אבא שלי כבר הוצא מטיפול נמרץ, ומחדר טיפול נמרץ פנימי שבמחלקת קורונה ד' בעין כרם. כעת

שבוע שעבר רציתי לכתוב הרבה דברים, אבל הרגשתי שלא מתאים לכתוב על דא והא, חשובים ככל שיהיו, כשגאון גדול וענק בתורה, 'שר התורה', הגאון ר' חיים קנייבסקי זצ"ל הלך לעולמו. לא יודעת אם יש הרבה דברים שחסידים וליטאים מסכימים ביניהם,

הייתי אמורה לכתוב היום פוסט אחר, על משהו אחר. אלא שאנחנו מתכננים, והקב"ה מחליט.   לפני דקות ספורות חזרתי הביתה מבית החולים הדסה עין כרם (כעת 1:29 בלילה, מוצ"ש). אבא שלי, האדם הכי יקר לי בעולם, מאושפז בטיפול נמרץ פנימי,

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה, של "עשית לי סדר" ו"החזרת את השפיות", "ייצבת לי את הקרקע", "חיכיתי לתגובה שלך, לקול השפוי שאת מביאה תמיד", "איך הצלחת ללכת בין הטיפות באומנות

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח? זה אחד מהם. כבר זמן מה שאני תוהה אם ואיך להתייחס לפרשות המסעירות שיוצאות החוצה ומתפוצצות כמו כור גרעיני בתוך המגזר החרדי, בעיקר בתוך המגזר

לפני כשלושה שבועות, בהזדמנות כמעט חד פעמית, הוזמנתי להצטרף לקבוצת חברות שטסה לאיטליה, ארץ חלומותיי. ככה, באמצע החיים, טסתי לארץ החלומות עם קבוצה מהאגדות. הרבה מסקנות יש לי מאיטליה הקסומה, ובעיקר, התחדדה לי התובנה שאחרי חופשה כזו צריך… חופשה נוספת.

הפוסט הזה קצת חריג ביחס לרוב הפוסטים שלי, והגיע זמנו להיכתב. למרות שמחר נתחיל לחגוג את אחד החגים המרגשים והמיוחדים, חג החנוכה, (בעצם, איזה חג הוא לא כזה?), אני בוחרת לנצל את ההזדמנות השבועית שלי לכתוב דווקא על הנושא הזה

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם אני משתפת ברשת הדיגיטלית ולא בפוסט השבועי, אבל כדי לחבר את הקצוות אני אכתוב אותם כאן בקצרה: לאה שלי, ילדה מיוחדת מאד, סובלת מהפרעות שינה

יש משל אחד שהולך איתי מגיל מאד צעיר. אני תוהה מה גרם לי לזכור אותו באופן מיוחד מבין מאות משלים ששמעתי ואת רובם אינני זוכרת (לא את המשל ולא את הנמשל), ונראה לי שאני מבינה למה. אבל בל אקדים את

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או "אפסו כוחותיי" או "אני לא יכולה יותר" ?   אחת "התלונות" המרכזיות איתה מגיעות אלי נשים לקליניקה היא "נגמר לי הכח". והן לא התכוונו לכח פיזי,

הכיתה הייתה בתפוסה מלאה. נשאר מקום אחד ריק. עמדתי מול כיתה חדשה והתחלתי רשמית להנחות את שנת הלימודים הסמסטריאלית. פתאום הדלת נפתחה ובחורה יפהפיה נכנסה בחשש. נראה היה שהיא לא בטוחה שהיא נכנסה לכיתה הנכונה. "לקורס הכשרת מאמנות?" שאלתי "כן"