השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק אז את האדם, כדי שהכל יהיה מוכן בשבילו. ואז, כשנברא האדם וגילה שרק לו אין בת זוג, פנה אל ה' וקיבל גם את כל העולם
שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל, וכמה מאות מליונים בעולם. לכולם לא פשוט. לא ראיתי מישהו אחד שפשוט לו. שהכל חלק אצלו. גם אלו שנראים לכם כאילו הכל סבבה אצלם. תאמינו
כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה 10:00 במכולת, ואין מוניות פנויות לנסיעה, כי כולן מלאות בחופשים ובחופשות מהמגזר. גם אני יצאתי עם ילדיי בשבוע האחרון. למעשה, זו פעם ראשונה מאז היותי
האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני לא מצליחה לכתוב את מה שאני רוצה בצורה אותנטית בנושא שמטריד אותי מאד לאחרונה. אבל השינה ממני והלאה. והפוסט הזה נכתב מעצמו במחשבות על הכרית.
זוכרות את מוצאי פורים – ערב-פסח של שנת תש"פ, 2020? שנה בדיוק עברנו, ואיפה היינו אז? היינו כולנו בבית. בקושי העזנו להוריד את האשפה. לא נגענו במעקות, בגדרות, בדלתות, בידיות, או בשום משטח ללא כפפות, (אלא רק עם המרפקים) וגם
מזה זמן שאני רוצה לכתוב לקהילת הנשים שלי על הנושא הזה. מאז נחשפתי אליו, לפני שנתיים וקצת, אני מרגישה שזה בוער בי. ככל שהזמן עובר, אני מבינה שלמרות החשש של החשיפה וחוסר השליטה שלי בהשלכות שעשויות להיות, עדיין מן הראוי
הפוסט הקודם שלי, עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן נעו מקצה אחד של "סוף סוף מישהי אומרת את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזן" ו"כן, אני כזו. כתבת אלי. תודה שהערת אותי", ועד
כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור אל כולם אך חשוב לי שתדעו שאני קוראת הכל, ורק אני. המייל הוא אישי וחסוי. איך זה שיש אנשים שעובדים בעבודה פיזית קשה אבל כששואלים
הם הגיעו לאבחון. ביחד, ועוד רגע, כל אחד מהם ייכנס לחוד. יצאתי אל הלובי כדי להזמין אותם לחדרי. "מי ראשון?" שאלתי הם היו אדיבים זה לזה וכל אחד הציע שהשני ייכנס. בסוף נכנסה האישה. לצורך הסיפור, נקרא לה: יהודית. (וסליחה,
מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני כותבת מידי שבוע, או מקסימום, 'מפגרת' בשבועיים-שלוש גג. הרבה דברים קרו בזמן הזה. נכנסתי לעומס משוגע, גם בחיים העסקיים וגם בחיים האישיים. ואם יש משהו
קודם כל, מועדים לשגרה לכל הנשים היקרות אליהן אני כותבת. קיבלתי מכן הודעות על כך שלא כתבתי בשבוע שעבר את הדיוור השבועי, ואכן, יש שבועות שאני פשוט לא מגיעה לזה. יש בית וילדים ועבודה וכמה עניינים שהם תמיד יהיו לפני
דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה ומגיל הגן. אין זכרונות. את יכולה להתחיל מהתחלה. איזה יופי, אה? מה? לא טוב? למה לא טוב? לא תזכרי שפגעו בך בבית הספר, שאחותך רבה
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
