כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות לי וחלקן לא, לא נשארתי בתלם. המשבר הראשון "הרשמי" היה בכיתה ט', כשהייתי בת 14. הייתי בתחילת ההבנה שעבדו עלי, שיקרו לי. העולם הזה הוא לא
מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים שפתאום ירד להן האסימון. פתאום הן הבינו שאולי הן לא הוזות, לא מדמיינות, לא חושבות רע. אלא באמת, הן מרגישות שיש בקשר משהו לא תקין
השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו של העסק במודעה של מרכז ההכשרה וההשתלמויות של מכון בית יעקב למורות על קורס אימון יחסים שייפתח אי"ה בעוד שבועיים. לא הייתי בבית, אז הוא
הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת, מוחקת, עוברת לקובץ אחר, חוזרת אליו, מוחקת שוב. מעדכנת. מתקנת. משמיטה… יש לכך הרבה סיבות. הראשונה שבהן היא, שאני בתקופה מאד מאד סוערת מבחינה אישית.
ט"ו באב מאחורינו אבל כל החיים לפנינו. הפעם אני רוצה להתמקד בתובנה חדשה שאחרי זמן של בחינה אני בוחרת להעביר אותה הלאה. אליך. הפוסט הזה ארוך מאד מאד והוא אפילו לא קצה קצהו של הנושא שהכי חשוב כמעט לכולנו –
היום הראשון ללימודים. גם אלו שהתחילו בסוף השבוע שעבר – היום התחילו ללמוד יום רגיל, בלי שאמא או אבא יבואו לקחת אותם אחרי שעתיים. גם מי שלא חווה את הגילים האלו של תחילת שנה במוסדות החינוך, יודעת ומרגישה את ההתחלה
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
